ברכון – שכינה ביניהם

שמירת הלשון אינה נוגעת רק לדיבור. היא דורשת טהרה מהסתכלות על הרע שבמציאות, טהרה מהסתכלות על הצד השלילי שבזולת. שמירת הלשון נובעת מתוך הסתכלות כללית, מתוך הרגשת הקשר והאהבה כלפי כל אדם מישראל…

לצערנו יש היום רגילות לדבר לשון הרע, עד שהדבר נעשה כהיתר. הרב צבי יהודה היה מקפיד מאוד על ענייני שמירת הלשון, והיה אומר שההקפדה על כך שייכת לטהרה הציבורית שלנו. כלומר, זה לא רק עניין של הלכות לשון הרע. זה שייך לטהרה הציבורית שלנו, להרגשת הבריאות שלנו, הכלליות שלנו. ההרגשה שאנו עם אחד נוסכת באדם עדינות כלפי הזולת, כלפי השכן, כלפי המדינה: זה שלי, זה חלק ממני, וממילא אם אני מספר לשון הרע אני לא מדבר על מישהו אחר, אלא על עצמי!

את היסוד הגדול הזה, את הטבעיות הגדולה הזאת אנחנו צריכים ללמוד בדור הזה. זה היסוד הגדול של התחדשות הטהרה הנפשית הציבורית, של הרגשת הטבעיות הישראלית הבריאה: לדבר טוב, לראות טוב, “אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי”.

(מתוך הספר)

*

בספר ה”חפץ חיים” נכתבו הלכות לשון הרע והלכות רכילות. לאחר מכן כתב החפץ חיים את ספרו “שמירת הלשון”, ספר המוסר על ענייני שמירת הלשון. בחלקו הראשון של הספר שלושה שערים: שער הזכירה, שער התבונה ושער התורה, והקדמה כללית שפותחת את הספר.

בספר זה שלפניכם, שיעורי הרב משה בלייכר על ההקדמה לספר ועל שער הזכירה. שיעורים שניתנו בישיבת שבי חברון בשנים תשנ”ו-תשס”ג.